ביאור שטיינזלץ על סנהדרין י״ד

« ביאור שטיינזלץ על סנהדרין י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ט״ו ע״א »

1 בָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל – שֶׁכׇּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג, וְכׇל הַנִּסְמָךְ יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּיחָרֵב, וּתְחוּמִין שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן יֵעָקְרוּ.

2 מָה עָשָׂה יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבֵין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים. וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַב אַוְיָא מוֹסִיף: אַף רַבִּי נְחֶמְיָה.

3 כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ אוֹיְבֵיהֶם בָּהֶן, אָמַר לָהֶן: בָּנַיי, רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, מָה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶן: הֲרֵינִי מוּטָל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְכִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וַעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה.

4 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אַחֲרִינֵי הֲווֹ בַּהֲדֵיהּ, וְהַאי דְּלָא חָשֵׁיב לְהוּ – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְרַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא סַמְכֵיהּ? וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר לֹא סְמָכוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה! סַמְכֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא וְלֹא קַיבְּלוּהּ, סְמָכֶיהָ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְקַיבְּלוּהּ.

5 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין סְמִיכָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. מַאי ״אֵין סְמִיכָה״? אִילֵּימָא דְּלָא דָּיְינִי דִּינֵי קְנָסוֹת כְּלָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְהָא תְּנַן: סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ וּבֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ! אֶלָּא, דְּלָא סָמְכִינַן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

6 פְּשִׁיטָא: סוֹמְכִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנִסְמָכִין בָּאָרֶץ, הָא אָמְרִינַן דְּלָא. אֶלָּא, סוֹמְכִין בָּאָרֶץ וְנִסְמָכִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – מַאי?

7 תָּא שְׁמַע: דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מִצְטַעֵר עֲלֵיהּ דְּרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, דְּלָא הֲוָה גַּבַּיְיהוּ דְּלִיסְמְכֵיהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זֵירוּד וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַכְמַאי. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַכְמַאי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זֵירוּד. חַד דַּהֲוָה גַּבַּיְיהוּ – סַמְכוּהּו, וְחַד דְּלָא הֲוָה גַּבַּיְיהוּ – לָא סַמְכוּהּו.

8 רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲוָה קָא מִשְׁתְּקִיד רַבִּי יוֹחָנָן לְמִיסְמְכִינְהוּ. לָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא, הֲוָה קָא מִצְטַעַר טוּבָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא נִצְטַעַר מָר, דַּאֲנַן מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתֵינַן.

9 דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין נִסְמָכִין לְבֵית עֵלִי? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כׇּל הַיָּמִים״. מַאי זָקֵן? אִילֵּימָא זָקֵן מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב: ״כׇּל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״! אֶלָּא סְמִיכָה.

10 רַבִּי זֵירָא הֲוָה מִיטַּמַּר מִלְּמִיסְמְכֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הֱוֵה קָבֵל וְקַיָּים. כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין אָדָם עוֹלֶה לִגְדוּלָּה אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו, אַמְצִי נַפְשֵׁיהּ.

11 כִּי סַמְכוּהּ לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: ״לֹא כַּחַל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן״. כִּי סַמְכוּהּ לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי, שָׁרוּ לְהוּ הָכִי: ״כֹּל מִן דֵּין, כֹּל מִן דֵּין, סְמוּכוּ לַנָא. לָא תִּסְמְכוּ לַנָא לָא מִסַּרְמִיטִין וְלָא מִסַּרְמִיסִין״. וְאָמְרִי לַהּ: ״לָא מֵחֲמִיסִין וְלָא מִטּוּרְמִיסִין״.

12 רַבִּי אֲבָהוּ, כִּי הֲוָה אָתֵי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר, נָפְקִי מַטְרוֹנְיָתָא דְּבֵי קֵיסָר וּמְשַׁרְיָין לֵיהּ: ״רַבָּה דְּעַמֵּיהּ, מְדַבְּרָנָא דְּאוּמְּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מֵתְיָיךְ לִשְׁלָם״.

13 עֲרִיפַת עֶגְלָה בִּשְׁלֹשָׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. ״זְקֵנֶיךָ״ – שְׁנַיִם, ״שֹׁפְטֶיךָ״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״זְקֵנֶיךָ״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.

14 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״שֹׁפְטֶיךָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה? מִ״זִּקְנֵי״ ״זְקֵנֶיךָ״ נָפְקָא.

15 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי מִ״זִּקְנֵי״ הֲוָה אָמֵינָא זִקְנֵי הַשּׁוּק, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זְקֵנֶיךָ״. וְאִי כְּתִיב ״זְקֵנֶיךָ״ – הֲוָה אָמֵינָא סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – מִמְּיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה גָּמַר ״זִקְנֵי״ ״זִקְנֵי״ מִ״וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם״ – מָה לְהַלָּן מְיוּחָדִין שֶׁבָּעֵדָה, אַף כָּאן מְיוּחָדִין שֶׁבִּזְקֵנֶיךָ.

16 אִי יָלֵיף – לֵילַף כּוּלַּהּ מֵהָתָם! ״זְקֵנֶיךָ״ ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ לְמָה לִי? אֶלָּא, וָיו ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ לְמִנְיָינָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – וָיו לָא דָּרֵישׁ.

17 אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְיָצְאוּ״ – שְׁנַיִם, ״וּמָדְדוּ״ – שְׁנַיִם, לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי תִּשְׁעָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁבְעָה? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְיָצְאוּ״ – הֵן וְלֹא שְׁלוּחָן, ״וּמָדְדוּ״ – שֶׁאֲפִילּוּ נִמְצָא

18 בַּעֲלִיל לָעִיר, צָרִיךְ לַעֲסוֹק בִּמְדִידָה.

19 מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״, ״זְקֵנֶיךָ״ – זוֹ סַנְהֶדְרִין, ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – זֶה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל. מֶלֶךְ – דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ״. כֹּהֵן גָּדוֹל – דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט״.

20 אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב בַּחֲדָא פְּלִיג אוֹ בְּתַרְתֵּי פְּלִיג? בְּמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל פְּלִיג, אֲבָל בְּסַנְהֶדְרֵי – אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אוֹ דִילְמָא בְּסַנְהֶדְרֵי נָמֵי פְּלִיג, דְּאָמַר: כּוּלַּהּ סַנְהֶדְרִי בָּעֵינַן?

21 אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע, מְצָאָן אַבֵּית פַּגֵּי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, יָכוֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

22 דִּנְפוּק כַּמָּה? אִילֵּימָא מִקְצָתָן, דִּילְמָא הָנָךְ דְּאִיכָּא גַּוַּאי קָיְימִי כְּוָותֵיהּ? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דִּנְפוּק כּוּלְּהוּ. לְמַאי? אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת, מִי מָצוּ נָפְקִי? וְהָכְתִיב: ״שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג״! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לִדְבַר מִצְוָה.

23 הֵיכִי דָּמֵי? לָאו לִמְדִידַת עֶגְלָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּאָמַר: כּוּלֵּי סַנְהֶדְרֵי בָּעֵינַן? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, כְּדִתְנַן: אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

24 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְצָאָן אַבֵּית פָּאגֵי וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ לִמְדִידַת עֶגְלָה וּלְהוֹסִיף עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

25 נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין? פֵּירוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ, וְיַיִן שֶׁהִקְרִיס, וּמָעוֹת שֶׁהֶחְלִידוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת, אֲבָל לֹא בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאֵין לָקוֹחוֹת. אֲפִילּוּ גּוֹי אֶחָד מֵהֶן, אֲפִילּוּ אֶחָד מֵהֶם בְּעָלִים.

26 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁלֹשָׁה וּמְטִילִין לְתוֹךְ כִּיס אֶחָד, מַהוּ? תָּא שְׁמַע: אִישׁ וּשְׁתֵּי נָשָׁיו פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין. דִּילְמָא כְּגוֹן רַב פָּפָּא וּבַת אַבָּא סוּרָאָה.

27 הַהֶקְדֵּשׁוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִילּוּ צִינּוֹרָא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ צְרִיכָה עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לִפְדּוֹתָהּ.

28 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, אֶלָּא לְרַבָּנַן – שְׁלֹשָׁה מְנָא לְהוּ?

29 וְכִי תֵּימָא דִּכְתִיב בְּהוּ שְׁלֹשָׁה, קַרְקָעוֹת דִּכְתִיב בְּהוּ אַרְבָּעָה תִּיסְגֵּי בְּאַרְבָּעָה? וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן?

30 אֶלָּא מַאי, דְּמַשְׁלְמִי בְּהוּ עֲשָׂרָה? הֶקְדֵּשׁוֹת, דְּמַשְׁלְמִי בְּהוּ שִׁיתָּא, לִיבְעוֹ שִׁיתָּא! קַשְׁיָא.

31 הָעֲרָכִין כּוּ׳. מַאי עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב:

פירוש ביאור שטיינזלץ על סנהדרין י״ד

1 בטלו דיני קנסות מישראל, שלא היו יכולים לדון עוד דינים אלה בהיעדר חכמים סמוכים. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה רומי שמד על ישראל לבטל את שרשרת הסמיכה ואת סמכותם של חכמי ארץ ישראל, ואמרו שכל הסומך — יהרג, וכל הנסמך — יהרג, ועוד קבעו שעיר שסומכין בה — תיחרב. ואף סימוני תחומין שסומכין בהן — יעקרו, כדי להרתיע את הסומכים והנסמכים מתוך חשש לשלומם של בני מקומות אחרים.

2 מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, כלומר, במקום שומם, שלא יוכלו לומר שהוא שייך לתחומה של עיירה מסויימת ולא יענישו את בני העיירה, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע. ר' אויא מוסיף שהיה שם אף ר' נחמיה, בין הנסמכים.

3 כיון שהכירו אויביהם בהן, שנודע להם הדבר שסומכים שם, אמר להן ר' יהודה בן בבא לחכמים: בניי, רוצו וברחו מכאן. אמרו לו: רבי, מה תהא עליך שאתה זקן ואינך יכול לרוץ? אמר להן: הרי בין כה וכה הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, שבוודאי לא אוכל להימלט גם אם תעזרוני, ואם לא תמלטו לבדכם גם אתם תהרגו. אמרו: לא זזו האויבים משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות חניתות של ברזל ועשאוהו ככברה. ודרך אגב אפשר ללמוד ממעשה זה שחכם אחד בלבד יכול לסמוך!

4 ודוחים: ר' יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה חכמים אחרים היו עמו, שצרפם כדי לסמוך את התלמידים, והאי וזה שלא חשיב להו חשב, מנה, אותם, — משום כבודו של ר' יהודה בן בבא שהיה הגדול שבהם, והשאר רק נספחו לו כדי להוות בית דין. ועוד שואלים בקשר למעשה זה: ור' מאיר, האם ר' יהודה בן בבא סמכיה סמכו? והא והרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל האומר ר' מאיר לא סמכו ר' עקיבא אינו אלא טועה, ואם כן לשם מה היה צריך שיסמכוהו שנית? ומשיבים: סמכיה סמכו ר' עקיבא ולא קיבלו הבריות את המינוי, שהיה ר' מאיר עדיין צעיר מאד, והיה הדבר נראה תמוה בעיני הבריות, ולאחר זמן סמכיה סמכו ר' יהודה בן בבא — וקיבלו.

5 א אמר ר' יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. ושואלים: מאי מה פירוש "אין סמיכה"? אילימא אם תאמר שלא דייני דנים דיני קנסות כלל בחוצה לארץ, והא תנן והרי שנינו במשנה: סנהדרין ושלטון הסנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! אלא הכוונה היא שלא סמכינן סומכים אנו חכמים בחוצה לארץ אלא בארץ ישראל בלבד.

6 ומעתה מבררים כמה פרטים בענין סמיכה, פשיטא פשוט, מובן מאליו כי אם היו הסומכין נמצאים בחוצה לארץ ונסמכין בארץ — הא אמרינן הרי כבר אמרנו שלא, שאין סמיכה, אלא בארץ ישראל בלבד. ואולם אם הסומכין בארץ והנסמכין נמצאים בחוצה לארץ, מאי מה יהא הדין? האם יכולים הם למנותם מרחוק, בחוצה לארץ, או לא?

7 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר מן העובדה שר' יוחנן הוה היה מצטער משתדל עליה עליו על רב שמן בר אבא שלא הוה גבייהו היה אתם בזמן שקיבלו את הסכמת הנשיא דליסמכיה לצורך זה שיסמכוהו, וכן ר' שמעון בן זירוד וחד דעימיה ואחד שעמו שהיה חבירו, ומנו ומי הוא? — ר' יונתן בן עכמאי. ואמרי לה ויש אומרים אותה בגירסא שונה: ר' יונתן בן עכמאי וחד דעימיה ואחד שעמו, ומנו ומי הוא? — ר' שמעון בן זירוד, שאף על פי שהיו חברים שווים במדרגה, חד דהוה גבייהו אחד שהיה עמם בארץ ישראל — סמכוהו, וחד ואחד שלא הוה גבייהו היה עמם — לא סמכוהו, ומכאן שאין לסמוך אלא בתוך הארץ.

8 כיון שדברנו בענין הסמיכה מביאים סיפורים נוספים בנושא זה. ר' חנינא ור' הושעיא הוה קא משתקיד היה משתדל ר' יוחנן למיסמכינהו לסמוך אותם, שחכמים וצדיקים היו, לא הוה מסתייעא מילתא היה מסתייע, מצליח בידו הדבר, הוה קא מצטער טובא והיה מצטער ביותר, שכל פעם היה קורה מאורע אחר שהיה גורם שלא יוכל לסמכם. אמרו ליה לו: לא נצטער מר דאנן אל יצטער אדוני, כי אנחנו מצאצאי בית עלי קאתינן אנו באים,

9 שאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מניין שאין חכמים נסמכין לבית עלי, שנאמר בקללה שנאמרה לבית עלי: "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים" שמואל א' ב, לב, ונברר: מאי מה פירוש "זקן" בפסוק זה? אילימא אם תאמר: זקן ממש, כלומר, אדם בא בימים, והכתיב והרי כבר נאמר דבר זה "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" שמואל א' ב, לג, משמע שימותו בבחרותם ולא יגיעו לזקנה, אלא "זקן" זה הוא תואר כבוד לחכם, ומשמעו — סמיכה, שנתקללו בני בית עלי שלא יהיו ביניהם חכמים סמוכים.

10 מסופר: ר' זירא הוה מיטמר למיסמכיה היה מתחבא כדי להימנע מהאפשרות שיסמכו אותו, וטעמו היה על פי מה שאמר ר' אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים היה אפל ותישאר קיים, כלומר, ככל שאתה צנוע יותר ואינך ידוע תאריך ימים. כיון ששמעה להא לאותה שמועה שאמר ר' אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו, ראה שיש בגדולה גם מחילת עוונות, אמצי ליה אנפשיה המציא לו, לנשיא, את עצמו שיוכלו לסמכו.

11 מסופר, כי סמכוה כאשר סמכו את ר' זירא שרו ליה לו החכמים המצויים שם הכי כך: "לא כחל צבע כחול לעינים, ולא שרק צבע אדום ללחיים, ולא פירכוס ליפות השיער, שהוא כאשה שאיננה מקשטת עצמה בשום אמצעי חיצוני, ובכל זאת יעלת חן. ואגב מסופר, כי סמכוה כאשר סמכו את ר' אמי ואת ר' אסי, שרו להו הכי להם החכמים כך: כל מן דין, כל מן דין סמוכו לנא כל כמו אלה, כל כמו אלה, סמכו לנו, שהם הם הדוגמא לראויים לסמיכה. לא תסמכו לנא אל תסמכו לנו לא מסרמיטין מן הסמרטוטים ולא מסרמיסין מן המסרסין. ואמרי לה ויש אומרים שאמרו: אל תסמכו לנו לא מחמיסין מן החמסנים ולא מטורמיסין מן הדורסנים, וכיון שהוזכרו השירים שחוברו לכבודם של חכמים, מספרים גם כי

12 ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר כאשר היה בא מן הישיבה אל בית הקיסר, נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה היו יוצאות גבירות בית הקיסר ושרות לפניו: "רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם" "גדול עמו, מנהיג אומתו, נר המאור, ברוך בואך לשלום"!

13 ב שנינו במשנה כי עריפת עגלה בשלשה חכמים. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא על הנאמר בדין עגלה ערופה: "ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" דברים כא, ב, "זקניך" לשון רבים, ומיעוט רבים — הרי שנים. "שפטיך" רבים — הרי שנים, ואין עושים בית דין שקול — מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: "זקניך" — הרי שנים, ואין בית דין שקול — מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.

14 ושואלים: ור' שמעון, האי זה שנאמר "שפטיך", מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, כיצד מבין הוא אותו? ומשיבים: "שופטיך" ההוא מיבעי ליה נצרך לו ללמד שיהו אלו מן המיוחדין שבשופטיך, שלצורך זה מביאים מזקני סנהדרין הגדולה, ולא די בחכמים ממקום אחר. ושואלים: ור' יהודה, מנין למד הוא דבר זה? ומסבירים: מ"זקני" "זקניך" נפקא יוצא, שאילו היה כתוב רק "זקני" היה משמעו כל זקנים חכמים, אולם כיון שנאמר "זקניך" כוונתו לזקנים המיוחדים לכל ישראל, והם חכמי הסנהדרין.

15 ור' שמעון סבור כי לא די בכך, כי אי אם היה כתוב רק "זקני", הוה אמינא הייתי אומר כי מדובר בזקני השוק, כלומר, סתם אנשים זקנים, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "זקניך", ללמד שדרושים חכמים המפורסמים בישראל, ואי כתיב ואילו נאמר רק "זקניך", הוה אמינא הייתי אומר: הכוונה לזקנים מסנהדרי קטנה, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "ושפטיך", ללמדנו ממיוחדין שבשופטיך. ושואלים: ור' יהודה, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: גמר למד בגזירה שווה "זקני" "זקני" מדין סמיכה, שנאמר שם "וסמכו זקני העדה את ידיהם" ויקרא ד, טו, מה להלן בענין סמיכה על חטאת הציבור הכוונה מיוחדין שבעדה מסנהדרי גדולה, אף כאן מיוחדין שבזקניך.

16 ושואלים: אי יליף אם לומד הוא גזירה שווה, לילף כולה מהתם שילמד את הכל משם, גם את מספר הדיינים וגם את דרגתם שהרי לשיטתו החמישה הם מזקני סנהדרי גדולה, ואם כן "זקניך ושפטיך" למה לי? אלא ודאי לא קיבל גזירה שווה זו, אלא לומד הלכה זו מוי"ו היתירה של "ושפטיך", שלדעתו למניינא למנין בא, שמ"שופטיך" עצמו למדים אנו שצריכים שיהיו מסנהדרי גדולה, ומן הוי"ו היתירה למדים שבא הדבר להוסיף עוד שנים על מנין הזקנים. ור' שמעון: את ייתור האות וי"ו לא דריש אינו דורש.

17 ומקשים עוד: אלא מעתה, אם דורשים אנו לשון ריבוי למספר הדיינים, הרי בהמשך הכתוב נאמר "ויצאו" — הרי עוד שנים, "ומדדו" — עוד שנים, אם כן לר' יהודה הרי תשעה דיינים, ולר' שמעון שבעה! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא דבר זה נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא: "ויצאו", יש בכך הדגשה לומר: הן ולא שלוחן, שאין החכמים יכולים שיעשה אחר את העבודה הזאת במקומם, "ומדדו" — שמדידה זו מצוה לעצמה היא, שאפילו נמצא החלל

18 בעליל בגלוי ובבירור בסמוך לעיר, צריך לעסוק במדידה.

19 א ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כי האי תנא כשיטת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר על מה שנאמר "ויצאו זקניך ושפטיך" "זקניך" — זו סנהדרין, "ושפטיך" — זה מלך וכהן גדול. ומנין שהם קרויים "שופטיך"? מלך קרוי "שופט" — דכתיב שכן נאמר: "מלך במשפט יעמיד ארץ" משלי כט, ד. כהן גדול נקרא "שופט" — דכתיב שכן נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" דברים יז, ט, המרמז על הכהן הגדול.

20 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: ר' אליעזר בן יעקב בחדא פליג בענין אחד בלבד חלק על משנתנו, או בתרתי פליג בשני עניינים חלק? כלומר, האם במלך וכהן גדול בלבד פליג חלק, שהוא מוסיף את אלה, אבל בסנהדרי אין לו שיטה מיוחדת אלא הוא סובר אי או כשיטת ר' יהודה, אי או כשיטת ר' שמעון, או דילמא שמא בענין הסנהדרי נמי פליג גם כן חלק, שאמר: כולה את כל חברי הסנהדרי בעינן צריכים אנו?

21 אמר רב יוסף: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שלמדנו בענין זקן ממרא, שהוא החכם המורה הלכה כנגד פסק דינם והכרעתם של אנשי הסנהדרי הגדולה. ואומרים כי אם מצאן אותו זקן את אנשי הסנהדרין בבית פגי, מחוץ לירושלים, והמרה עליהן, שלא קיבל את החלטתם, יכול תהא המראתו המראה וייהרג אם ידרוש ברבים לעשות כשיטתו — תלמוד לומר: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" דברים יז, ה, שלשם באים לקבל פסק הלכה, ושהוא מקום המשפט. מלמד שהמקום גורם וסמכות הסנהדרין תלויה במידה מסויימת בהיותם במקום הקבוע להם, בלשכת הגזית הסמוכה למקדש. ויש לברר באותה ברייתא כיצד בדיוק היה הענין.

22 דנפוק שיצאו כמה מחברי הסנהדרין? אילימא אם תאמר שיצאו רק מקצתן ועל דעת מקצתם חלק, אם כן אין כאן כל חידוש, דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה שמא אותם שנמצאים בפנים בלשכת הגזית והם הרוב סבורים כמותו, ובודאי שאינו נעשה זקן ממרא על פי דעת המיעוט בלבד. אלא פשיטא פשוט דנפוק כולהו שיצאו כולם. ומעתה נברר: למאי למה יצאו? אילימא אם תאמר שיצאו לדבר הרשות, כלומר, שלא לצורך מצוה, מי מצו נפקי האם יכולים הם לצאת? והכתיב והרי נאמר: "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" שיר השירים ז, ג, ורמז לסנהדרין היושבים כחצי גורן עגולה, כאגן הסהר, שלא יחסר המזג — שלא יחסרו מהם יותר משני שלישים כשיעור יין המזוג במים. אלא פשיטא פשוט שיצאו לדבר מצוה.

23 היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? לאו האם לא שיצאו למדידת עגלה ערופה? ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, ומכאן נלמד שאמר: כולי את כל הסנהדרי בעינן צריכים אנו לכך. אמר ליה לו אביי: לא, אין להוכיח מכאן, שמא מדובר כאן באופן מסווים וכגון שיצאו להוסיף על העיר ירושלים או על העזרות שבמקדש. כדתנן כפי ששנינו במשנה: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.

24 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב יוסף, שלענין זקן ממרא נאמר: מצאן בבית פאגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה, ולהוסיף על העיר ועל העזרות, יכול שתהא המראתו המראה — תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שהמקום גורם. ולפי דרכנו למדנו שיש תנא הסבור שבמדידת עגלה צריכים כל חברי הסנהדרין להשתתף.

25 ב שנינו במשנה כי נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין נפדה בשלשה. תנו רבנן שנו חכמים: איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין ודורש בית דין מיוחד להעריכו — אלו הם פירות שהרקיבו ויין שהקרים שהתחיל להחמיץ ומעות שהחלידו ואינן עוברות לסוחר בשווין, ולכן יש צורך בהערכת מומחים. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: מעשר שני שאין דמיו ידועין — פודין אותו בשלשה לקוחות אנשים הבקיאים במסחר אבל לא בשלשה כלשהם שאין הם לקוחות. אפילו גוי אחד מהן מן הלקוחות יכול להשתתף בהערכה זו. ואפילו אחד מהם מן המעריכים הוא אחד הבעלים.

26 בעי שאל ר' ירמיה: שלשה ומטילין לתוך כיס אחד, שהם שותפים בהוצאות ובהכנסות, מהו הדין בכגון זה? האם נחשבים הם לענין זה כשלשה או כאחד? ומשיבים תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: איש ושתי נשיו פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין, ומשמע ששלושה שותפים נחשבים כבית דין לענין זה. ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא שמא היה זה כגון רב פפא ואשתו בת אבא סוראה בתו של אבא מסורא שהיה לכל אחד מהם משק בית לחוד, ואם יש לאיש ולשתי נשיו לכל אחד חשבון הוצאות לעצמו ודאי שהם כשלושה לענין זה.

27 ג שנינו במשנה כי את ההקדשות פודים בשלשה. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא משנתנו אינה כשיטתו של תנא זה דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו דבר פעוט כצינורא כעין מזלג קטן של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.

28 אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא נניח לשיטת ר' אליעזר בן יעקב דבריו מובנים כשיטת שמואל. דאמר שמואל: עשרה "כהנים", כלומר, עשר פעמים "כהן" כתובין בפרשה זו של הקדשים ופדיית הקדשים ויקרא פרק כז, ועל כל פעם שנזכר "כהן" אנו מחייבים שיהיה דיין שיבדוק פדיון זה. אלא לרבנן לשיטת חכמים שלשה מנא להו מנין להם?

29 וכי תימא ואם תאמר שבענין פדיון מטלטלין או פדיון בהמה דכתיב בהו שנאמר בהם רק שלשה פעמים "כהן" ויקרא יא–יב אם כן בפדיון קרקעות דכתיב בהו שנאמר בהם רק ארבעה פעמים "כהן" ויקרא יד, יח, כג תיסגי יהא די בארבעה אנשים! וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך הוא גם כן שבאמת די בארבעה, אלמה תנן מדוע שנינו שהקרקעות נפדים בתשעה אנשים ועוד אחד כהן, משמע שיש צורך בעשרה לפדיון קרקעות!

30 אלא מאי מה תאמר שקרקעות דמשלמי בהו שהושלם בהם מנין עשרה "כהנים" הכתובים בפרשה ולכן צריכים עשרה, אם כן, הקדשות דמשלמי בהו שיתא שנשלמים בהם ששה "כהנים" המוזכרים שם ליבעו שיתא שיצטרכו ששה אנשים לפדותם! ומעירים, אכן קשיא קשה הדבר.

31 ד שנינו במשנה כי הערכין המטלטלין בשלושה. ושואלים: מאי מה פירוש "ערכין המטלטלין"? שהרי ערכים הם רק סוג מיוחד של הקדשות שבהם נודבים רק ערכם של בני אדם, לפי סכומים קבועים האמורים במפורש בתורה ויקרא א-ח, ומה הם איפוא "ערכין המטלטלין"? אמר רב גידל אמר רב: הכוונה היא באומר אותו אדם: ערך כלי זה עלי. ויש להבינו כפי שאמר רב גידל אמר רב עצמו:

« ביאור שטיינזלץ על סנהדרין י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ט״ו ע״א »